מטבח הפועלים של משפחת זבין
חיים יצחק בן זאב, נולד ב- 1854 בעיר חרסון, שברוסיה. בגיל 22 נשא לאישה את שרה גיטל. חיים היה מורה ומנהל בית ספר תלמוד תורה בסלוצק, ושרה אשתו עקרת בית.
לאחר הפרעות ביהודי רוסיה, חיים החליט, כי הוא רוצה לתת לבנותיו חינוך יהודי בארץ ישראל. ב- 1906 עלתה המשפחה ארצה עם 4 בנותיה.
ההסתגלות הייתה קשה. חיים אף פעם לא עבד בעבודה פיזית וכסף רב לא הביא עמו. לפרנסתו, היה מוכרח לעסוק בכל מיני מקצועות כדי לקיים משפחה בת 6 הנפשות. המשפחה יצאה מרוסיה בחיפזון, ולא הספיקה למכור את רכושה. חיים מסר את ענייני מכירת הרכוש לידיד משפחה, עורך דין במקצועו, שהתכוון בעצמו לבוא ארצה. סוכם עם עורך הדין כי בבואו ארצה יביא למשפחה את כספם. עורך הדין מכר את כל הרכוש ואת הכסף לקח אתו, אולם במקום לבוא ארצה, נסע לאמריקה עם כספי משפחת זבין.
המשפחה חיה ביפו. עם הכסף המועט שהיה בידו קנה חיים ציוד, ולמד כיצד להכין בירה וקוואס (משקה רוסי). את המשקאות שהכין הוביל ללקוחותיו בעגלת יד. אשתו שרה עזרה לו ועודדה אותו להסתגל לעבודתו החדשה והקשה. חיים שאף לגור ביישוב כפרי, וכעבור כמה חדשים עברה המשפחה לגור במושבה נס ציונה. חיים קנה חמור קטן, קשר על גבו שני ארגזים והחל למכור תפוחי זהב.
אחרי מספר חודשים עברה המשפחה למושבה רחובות. ברחובות פתחה המשפחה בית אוכל (מסעדה) לפועלים בצריף ביתה בסמטת נורדאו 17. בני הזוג למדו לבשל והגישו ארוחותיהם לפועלים שהשתכרו בקושי למחייתם, ושילמו עבור ארוחותיהם בהקפה. באותם ימים, ימי העלייה השנייה, פקדו את צריפם רבים. לימים חלקם היו למנהיגיו של היישוב; דוד בן גוריון, א"ד גורדון, ברל כצנלסון ואחרים.
בנות המשפחה הבוגרות; מרים וחנה, עבדו בשדה, והצעירות יותר; רבקה ולאה למדו בבית הספר. בחופשת הפסח ובחופשת הקיץ הלכו לעבוד אצל האיכרים, בקילוף שקדים או בהשחלת עלי טבק. בדרך זו, קיימו את עצמם.
משפחת זבין קיימה אורח חיים דתי ואדוק וככזה לא נהגה לחוג את חגיגת בת המצווה לבנות המשפחה. הבת רבקה סיפרה בזיכרונותיה, כי חגגה את חגיגת בת המצווה בביתה- בארוחה טובה ובקישוט הבית בפרחים. בסיימה את בית ספר היסודי נסעה רבקה להמשיך את לימודיה בירושלים, והיא בת שלוש עשרה וחצי בלבד.
על ניהול המטבח והאירוח ב"מסעדה" של בני הזוג זבין, בימי העלייה השנייה ובימי מלחמת העולם הראשונה, כתבו צבי סוחולובסקי, איש העלייה השנייה שהגיע לרחובות ב- 1906, והאמן- הסופר נחום גוטמן שעבד ברחובות מספר חודשים.
צבי סוחובולסקי: "והנה המטבח של משפחת זבין, זו המשפחה שעלתה אז לארץ עם ארבע בנות, הפועלות והחלוצות הראשונות ברחובות. שאחזו במעדר ממש ועבדו כל העבודות הקשות יחד עם הפועלים, הלא הן מניה- מרים, ז'ניה [חנה]- אמפל, רבקה- שמידט, אשת הצייר הידוע שמי, ולאה קוזמינסקי מבאר טוביה. חמימות ומסירות שררו במטבח זה. הזקנים שהיו צמודים זה לזו כמו זוג יונים נאהבים, יחד עם הבנות טרחו ועמלו לאפות לחם ולהגיש ארוחות טעימות לפועלים. המאכלים לא היו סטנדרטים. השתדלו להכין אוכל לכל אחד לפי טעמו. כמה שמחו הזווינים אם האוכל היה ערב לחיכו של הפועל וכמה הצטערו, אם חלילה הקדיחו את תבשילם. גם גלידה התקינו לפועלים ולתושבים וכל ערב בשעת אכילת הגלידה, היתה הסככה המיוחדת למקום משתה שעשועים. אוכלי הגלידה, "השתכרו" ממנה ויצאו בריקודים ובמחולות אדירים, שנמשכו עד שעה מאוחרת. הזקנים ישבו מן הצד, מנמנמים מרוב עייפות ועל פניהם מתפשט חיוך מתוק ונעים".
ועוד כתב צבי סוחובולסקי על המשפחה: "בא חג הפסח, הפועלים ברחובות החליטו לערוך ליל סדר כללי, אבל בית ציבורי למטרה זו לא נמסר להם. ריחמו משפחת הזווינים הזקנים, בעלי המטבח הפרטי הידוע במושבה, ומסרו את כל ביתם, שהכיל שני חדרים מרווחים פחות או יותר, לעריכת הסדר. השולחנות היו ערוכים כדת. א"ד גורדון ישב בראש וניהל את מסיבת הפסח. מאיר רוטנברג שאל את הקושיות וחווית החג היתה עמוקה. נשמעו דברי תורה וחכמה על יציאת מצרים ועל יציאת הגלות מחדש. גורדון שפע דברים כמעין המתגבר ואחריו החרו החזיקו חבריו.
גם מסיבה זו נגמרה בריקודים רוננים, כשהקהל "מרקד" במקומו באין אפשרות לזוז ולנוע. רק אחר כך, עם עלות התימנים לרחובות, הובן לנו סוד הריקוד במקום אחד מבלי לפסוע פסיעות יתרות. ראינו את התימניות הצנועות כשהן מרקדות בחתונות לקול הלמות התוף המיוחד שלהן. הן אינן משות ממקומן, ובכל זאת חווית הריקוד היא גדולה".
נחום גוטמן תיאר ואייר בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" את האווירה במטבח הפועלים. הוא לא נקב בשמה של המשפחה אבל ציין כי חנה [ז'ניה], בתה של בעלת הבית פינתה את הכלים מן השולחן. גוטמן באיורו "הסגיר" את המקום, בתארו את הקורות בתקרת המסעדה ואת מנורת הנפט שעמדה על השולחן. שני מוטיבים שמנחם שמי האמן צייר בתארו את מטבח הפועלים של הורי אשתו.
גוטמן כתב: "… בְּחֶדֶר קָטָן, סְבִיב שֻׁלְחָן שֶׁעָמְדָה עָלָיו מְנוֹרַת־נֵפְט קְטַנָּה, יָשְׁבוּ הַשּׁוֹמְרִים, כְּשֶׁהֵם מְטִילִים צְלָלִים עֲנָקִיִּים עַל הַקִּירוֹת.
מִשֶּׁנִּכְנַסְנוּ, קִדְּמוּ אֶת פְּנֵי שִׁמְשִׁי בִּקְרִיאוֹת: אוֹ אוֹ – הוּ הוּ! כְּמוֹ שֶׁמְּקַבְּלִים פְּנֵי יָדִיד שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתוֹ זְמַן רַב וּמְחַכִּים לִשְׁמֹעַ מִפִּיו חֲדָשׁוֹת.
הַשּׁוֹמְרִים הִצְלִיפוּ מַבָּט בּוֹחֵן בָּנוּ, הָאוֹרְחִים, וְהוֹסִיפוּ לִלְעֹס בְּנַחַת.
הַמְסֻבִּים הָיוּ רְכוּנִים אֶל צַלְּחוֹתֵיהֶם, זֶה שׁוֹאֵב מָרָק בַּכַּף שֶׁבְּיָדוֹ, וְזֶה נוֹעֵץ מַזְלְגוֹ בְּנִתְחֵי הַסַּלָּט שֶׁבַּצַּלַּחַת. מִשְּׂמֹאל לְכָל אֶחָד הָיָה רֶבַע כִּכַּר לֶחֶם, הֵם הָיוּ צוֹבְטִים מִמֶּנּוּ וְאוֹכְלִים.
כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָנוּ, שֶׁאָנוּ שְׁלשָׁה, הֵרִימוּ בִּזְהִירוּת אֶת צַלְּחוֹת הַמָּרָק, קֵרְבוּ מוֹשְׁבֵיהֶם זֶה לָזֶה וּפִנּוּ לָנוּ מָקוֹם כְּדֵי שֶׁנּוּכַל שְׁלָשְׁתֵּנוּ לָשֶׁבֶת יַחַד.
– חַנָּה – אָמַר שִׁמְשִׁי לְבִתָּהּ שֶׁל בַּעֲלַת־הַבַּיִת, שֶׁנִּגְּשָׁה לְפַנּוֹת כֵּלִים מִן הַשֻּׁלְחָן – אַתְּ רוֹאָה שְׁנַיִם אֵלֶּה? גִּמְנַזִּיסְטִים הֵם, תִּתְּנִי לָהֶם אֹכֶל כָּל פַּעַם שֶׁיָּבוֹאוּ הֵנָּה. רִשְׁמִי אוֹתָם עַל הַדַּף שֶׁלִּי בַּפִּנְקָס. עוֹד מְעַט, כְּשֶׁיַּתְחִילוּ לַעֲבֹד – נֹאכַל כֻּלָּנוּ עַל חֶשְׁבּוֹנָם.
הַמְסֻבִּים הִצְטוֹפְפוּ עַל סַפְסְלֵיהֶם וּפִנּוּ גַם לָנוּ מָקוֹם לְיַד הַשֻּׁלְחָן…"
רבקה גובר, "אם הבנים" כתבה בזיכרונותיה על משפחת זבין. על כך, בפרק ב'.
צבי תדמור