תותח ואבק שריפה בלב ליבו של מוזיאון השעונים בירושלים
דמיינו בעיניכם חבורת אצילים במאה ה 18 ובנות זוגם עורכת פיקניק בצהרי יום שטוף שמש על שפת אגם. בתום הארוחה החבורה תופסת תנומה עמוקה על משטח הדשא. ברם, היא חייבת להתעורר בשעה שלוש אחרי הצהריים מכיוון שעליהם להתכונן לציד ארנבים שיחל לפנות ערב. לשם כך נדרש שעון מעורר רועש מעבר לשעון רגיל. וכמובן הוא חייב להיות מעוצב יפה בהתאם למעמד החבורה.
למילוי הצורך הזה, בסוף המאה ה 18 ביצעו מיניאטוריזציה של רעיון גאוני שהיה בשימוש החל מן המאה ה – 17: תותח צבאי רגיל המשמש כשעון המודיע לכל תושבי העיר וסביבתה על שעת הצהריים המדויקת. לתותח מוחדר אבק שריפה. על התותח מורכבת עדשה גדולה המרכזת את אור השמש וכן שעון שמש. על ידי הכוונה נכונה של שעון השמש ומצב התותח העדשה נעמדת מול בית השריפה של התותח בדיוק בשעה 12 בצהריים וקרני השמש המרוכזות מלהיטות אותו ואת אבק השריפה. וכך נגרם פיצוץ ירי אדיר הנשמע למרחקים. עד היום מסורת "תותח השמש" נשמרת בעיר אטבידברג (ATVIDABERG) בשוודיה. במוזיאון השעונים נמצא העתק מוקטן מדויק של אותה טכנולוגיה לרמה ביתית לעשירון העליון, האצילי, בצרפת. התותח המיניאטורי המרהיב ביופיו ותחכומו המיכני יוצר מפליז מצופה זהב במאה ה – 19.
ואם עסקינן בתותחנות ומלחמות בסוף המאה ה – 18 ובתחילת המאה ה – 19 ראוי לציין את שעוני הכרכרה המוצגים במוזיאון. אלה שעונים אשר אופיינו על ידי נפוליאון בונפרטה עבור קציני הצבא הצרפתי הקיסרי. נפוליאון רצה לשפר משמעותית את התאום בין היחידות הלוחמות של צבאו. לשם כך ביקש לייצר שעונים אשר יוצבו על הכרכרות בהן נסעו קציניו. השעונים נדרשו להיות מדויקים לאורך זמן, בלתי רגישים לתנודות הכרכרה בשטחי הקרב המאד מחוספסים. במצב זה ניתן היה לסנכרן את כל השעונים ולהבטיח תאום זמנים מושלם של הפעולות המתוכננות בקרב. מעבר לכך, השעון הכיל מנגנון עליו הוצב שעון כיס. שעון הכרכרה מתח את שעון הכיס וגם סנכרן אותו לשעה הנכונה. וכך כל שעוני הכיס של הקצינים היו מסונכרנים. טכנולוגית שעוני הכרכרה גלשו במשך השנים לרבות מן הכרכרות האזרחיות ברחבי אירופה. את השעונים תכננו במפעלו של ברגה הצרפתי, גדול השענים בתחילת המאה העשרים. כבר הזכרנו בסיפור קודם את ברגה בהקשר לשעונה של מלכת צרפת מרי אנטואנט.
נספר כאן גם על מוצג מרתק של פסלון אישה באה בימים המסוגלת להלך על שולחן הסלון או שולחן חדר העבודה של אציל ולנגן תוך כדי הליכה. הפסל המיניאטורי של האישה המהלכת נבנה במאה ה 19.
ולבסוף כמה מילים על הכניסה למוזיאון: בפתח המוזיאון לפני הכניסה פנימה נמצא שעון חוצות גדול שהינו היחיד אשר הקהל מורשה לבחון אותו תוך נגיעה ואף לטעון אותו. השעון הגדול כולל אין ספור גלגלי שיניים ומנגנונים מכנים. הוא מצלצל בכל רבע שעה וניתן למתיחה חיצונית. אני אישית נהניתי מאד מן הזכות שנפלה בידי למתוח את השעון תוך קבלת הסבר מלא ממר נתן צרפתי, השען הראשי של המוזיאון המאד יוקרתי ( בין שלושת מוזיאוני השעונים מהמובילים בעולם ). לאחר פתיחת המוזיאון נכנסתי ל"קודש הקודשים", אולם המוזיאון המשמש ככספת ענקית, אשר כולו חשוך ומבצבצים מתוכו מספר עצום של שעונים מנצנצים בצבע זהב ואשר ערכם הכולל מספר לא קטן של למעלה ממאה מיליוני שקלים…
אני מניח שכל מי שיבקר במוזיאון השעונים ייהנה מאד מיופיים של השעונים ומן התחכום הטכנולוגי ודיוק הביצועים המדהימים שהושקעו בייצורם.
מיכאל זלטקין