שמואל-יעקב רופמן
שמואל רופמן היה המרפא, הרוקח, והשוחט של המושבה רחובות. ב- 1923 בנה בניין בן שתי קומות בסגנון בינלאומי ובו ארבע דירות, ברחוב ויצמן מס' 5. בדירה אחת שבקומת הקרקע גרו שמואל ושרה זוגתו ולימים הצטרפה לדירתם הבת לאה ומשפחתה. בדירה השנייה לידם גר הבן יחיאל עם משפחתו ובקומה השנייה הבן מתתיהו ובני ביתו. אחת הדירות הושכרה למשפחת שלוסאובר.
גדר חצר הבניין הייתה גדר משותפת למשטרת רחובות שנבנתה ב-1940. לנו הילדים, החצר שימשה נקודת תצפית על מגרש המסדרים של המשטרה בה נהגנו לעמוד בימי החופשה מבית הספר ולצפות במסדר הבוקר של השוטרים. כמה שבועות לפני יום העצמאות התקיימו במקום אימוני ת"ס (תרגילי סדר). פקודותיו הרמות של סמל המחלקה לשוטרים נשמעו למרחוק כך גם רעש נעליהם המסומרות של השוטרים על משטח הבטון. הרשימה הופעתם של לובשי המדים בחולצות ומכנסים מעומלנים בצבע חאקי על תגיהם. אהבנו להתבונן בהליכתם הסדורה בשלשות, בקצב התואם לפקודותיו של הסמל אליעזר גרייבר. השוטרים צעדו תוך שמירה על שורות ישרות, קצב הליכה אחיד ומדויק להפליא. כך, צעדו קדימה, אחורה עם פניות לצדדים, ותרגלו דגל'שק עם רוביהם.
שמואל היה אדם דתי והקפיד בשמירת מצוות, פניו הביעו טוב לב וזקנו הלבן הוסיף לו ארשת כבוד. הכרתיו כמי שהיה שכני, שוחט והסבא של חבריי מילדות. בקיץ, נהגתי לטפס אל ענפיו הגבוהים של עץ התות הענק שנטע בחצר ביתו, ולאכול מפירותיו השחורים והמתוקים. זיכרון כתמי הפרי על בגדיי עדיין עמי.
נהגתי לפקוד את ביתו של ר' שמואל לעיתים קרובות. היו אלה שנות הצנע במדינת ישראל הצעירה. משפחתי, כמו משפחות אחרות שידם הייתה משגת, הקימה לול תרנגולות בחצר הבית לספק ביצים ועופות לצריכת המשפחה. האכלת התרנגולות הייתה מוטלת עלינו הילדים. קטפנו את ה"ריג'לה" (רְגֵלַת הַגִּנָּה), הנחנו גרעיני דורה בלול ואספנו את הביצים. פעם בשבוע הייתי נושא בידי תרנגולת אל שכני ר' שמואל, דופק על דלת דירתו ומבקשו לשחוט את התרנגולת. שמואל היה יוצא לחצר, התער בידו ואוחז בגרונה של התרנגולת, ממלמל את ברכת השחיטה ומקיים את "וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה" משליך את התרנגולת על אדמת החול בחצר ואחרי מספר דקות הייתה התרנגולת מחזירה את "נשמתה" לבורא. לפני לכתי הייתי מוסר לר' שמואל את שכר טרחתו והולך אל השוק העירוני בו בוצעה מריטת נוצות התרנגולת על ידי נשים תימניות מיומנות.
שמואל נולד בשנת תרל"ח 1878, ברוסיה. אימו הייתה ממשפחת רופאים מדורי דורות, ואביו היה חובש, רופא ידען ובן תורה. בשנת תרנ"א 1892 עלה אביו ארצה עם משפחתו, והתיישב ביפו. אח"כ עבר לגור בגדרה והיה חובש-רופא לכל הסביבה.
שמואל למד ביפו ואח"כ נשלח ללמוד בישיבה בירושלים. היה מטובי התלמידים, שקד על התורה יומם ולילה תוך חיי מחסור ודחקות, ומצא לו גם פנאי לקרוא בספרי רפואה בגרמנית ובלטינית (שלמד מפי אביו) כדי להכיר גם את מלאכת אביו. בישיבה נודע כעילוי ובגיל 18 הוסמך כשוחט, בודק ומוהל. חזר לגדרה, ועבד בה ובבאר טוביה כפועל חקלאי.
בשנת תרנ"ז 1897 שמואל נשא לו לאישה את שרה בת יחיאל גרינבוים, והחל לרפא חולים כאביו. תחילה ישב בגדרה ובשנת 1899 עבר לנס ציונה אחרי שהאספה הכללית החליטה, כפי שהיה מקובל ביתר המושבות, למנות חובש במושבה, לפתוח בית מרקחת, לקבוע מחירן של התרופות ולבקש משמואל רופמן שיכין אותן עבור בני המושבה. שמואל חתם חוזה עם ועד המושבה והתקבל כעובד ציבור בשכר לשמש כשוחט עופות ובהמות ולהכין תרופות בבית המרקחת שפתח, ובתמורה לקבל את עלותן בתוספת רווח של 15%. בנוסף, קיבל על עצמו להיות חובש ולמשוח עיניהם של החולים וקבעו את שכר טרחתו ע"ס חמישים פרוטות לחודש כולל עלות המשחה.
בין סיפוריהם של תושבי נס ציונה הוותיקים על ילדותם, תפס מקום נכבד ר' שמואל, מי שריפא את עיניהם של חולי העיניים בעזרת תרופה שנהגו לכנותה ה"אבן הכחולה" והילדים קראו לה "האבן השורפת". במגעה של אבן זו ברקמת העין הייתה ניצתת מעין בערה וייסורי תופת. כשנזכרים הוותיקים בטיפול שעשה בעיניהם אוחזת בהם רעדה.
עשרים שנים שירת שמואל בתפקידו כמרפא, כרוקח וכשוחט ועשה מלאכתו במסירות ובמיומנות. בנוסף, היה שליח ציבור ומזכיר ועד המושבה. הסתפק בהכנסה צנועה, כי מימיו לא היה להוט אחרי הממון ואהב יותר לתת מאשר לקבל. המשיך להשתלם ברפואה תוך לימוד ועבודה מעשית, והיה עוזרם של ד"ר מזי"א וד"ר ויצברוד מראשון לציון. פעל גם כרופא עצמאי והיה בעל חוש אבחנה נכונה למציאת תרופה.
באב תרע"ט 1919, החליט ועד המושבה רחובות לקבל את שמואל למשרת שו"ב (שוחט ובודק). לאחר שניהל עימו משא ומתן על התנאים, חתם עימו חוזה ל- 3 שנים. והיות והוא "…מומחה בהכנת רפואות לכן התחייב שמואל לעזור בשרותו בבית הרפואות בעת שיחסר לפעמים מקומו של הרוקח במושבה".
כעבור חודש, שמואל ומשפחתו התיישבו במושבה והוא החל בעבודתו. בנוסף לעבודתו כשו"ב וכרוקח, חובש ומרפא, עבד כמוהל במושבות הסביבה וגם בקיבוצים נען, גבעת ברנר וקבוצת שילר, ועסק בחקלאות ובנטיעת כרמים ופרדסים. בסיוון תר"פ 1920, לאחר שלא הצליח ועד המושבה לגייס רוקח מינה את ר' שמואל ל"רוקח המושבה" בשכר של 10 לי"מ לחודש. שירת כרוקח במושבה בשנים 1925-1920
הערבים היו פונים אליו בבקשת עזרה רפואית והוא נקרא בפיהם בתואר "חכים אללה" (רופא אלוהי). הם היו יושבים שעות ומחכים לתורם בצילו של עץ התות בחצר ביתו. שמואל טיפל בהם ללא שכר כי היו עניים ודלים. האפנדים, המוכתרים והמנהיגים של הישוב כבדוהו. מכל הסביבה פנו רק אליו כי האמינו שרק הוא יביא מזור לתחלואיהם. שמו כרופא עיניים הגיע רחוק, גם לבאר שבע הגיע כאשר מאוחר בלילה באו משם פרשים רכובים על סוסים לבקשו כי ירפא את השייח. זה ליל חורף, כאשר גשמים חזקים ירדו והוואדיות היו מלאות מים, ממש תוך סכנת נפשות וללא פחד, יצא שמואל לתת את עזרתו.
בעת מאורעות תרצ"ו 1936 שמואל הותקף בדרכו לגבעת ברנר על ידי שלושה פורעים ערבים. אחד מהם שהכירו שידל את חבריו לא לפגוע "בחכים אללה". ב-1948 הגיעה כנופית ערבים לפרוע בתושבי המושבה רחובות. שמואל יצא מביתו וכשראוהו הערבים קראו "חכים אללה" ועזבו את המושבה מבלי לפגוע באיש.
ברחובות זכה שמואל לחיבה ולהוקרה כללית בשל מידותיו התרומיות ומעשיו הטובים, ועל היותו פעיל בצרכי הציבור, בחברת גמילות חסדים וביסוד בית-הכנסת "שונה הלכות" ותלמוד תורה. סירב לצאת לפנסיה והמשיך לעבוד עד שניטל ממנו מאור עיניו.
נפטר ברחובות ב- 1956 וקראו על שמו את "סמטת רופמן", המקשרת בין רחוב אהרוני לבין רחוב ויצמן.
צבי תדמור