המאבק על העבודה המאורגנת ברחובות 1925, 1934
פרשת מרדכי מקוב (סמילנסקי נגד בן גוריון)
מאבק על עבודה עברית ביישוב שהתנהל בין הפועלים לאיכרים וזכה להד ציבורי רחב התרחש במחצית השנייה של שנות ה-20 ונמשך במחצית הראשונה של שנות ה- 30 של המאה שעברה. ראשי ההסתדרות תבעו מאה אחוז של עבודה עברית ופעלו להשיג מונופול על התעסוקה במשק באמצעות לשכות העבודה של ההסתדרות. בנוסף, הם תבעו כי ישולם לפועלים שכר יותר גבוה.
האיכרים העדיפו להעסיק פועלים ערבים כי שולם להם שכר נמוך יותר והיו איכרים שמניעים אידיאולוגים היתוו את דרכם וסברו, כי צריך לשמור על יחסי עבודה תקינים עם שכניהם הערבים ולא להחרימם והיו איכרים שהעסיקו אך ורק פועלים יהודים.
המאבק התרחב ועבר גם לענף הבנייה. בן גוריון פעל במלוא המרץ לכפות את רעיון העבודה המאורגנת, והתנגדו לו משה סמילנסקי שעמד בראש התאחדות האיכרים והיה מנהיגם. אחד המקרים שהביא להחרפת המאבק היה הסכסוך שפרץ ב- 1925 ברחובות. והמעשה שהיה כך היה:
האיכר מרדכי מקוב שכר פועלים ערבים לבנות לו בניין לחנויות על מגרשו ברחוב יעקב מס' 5 במושבה רחובות. עם תחילת העבודה, נאספו במקום פועלים יהודים ומנעו את הבנייה בכוח אגרופיהם. מרדכי מקוב הזעיק את המשטרה הבריטית ובלית ברירה שילח את הפועלים הערבים הביתה. במקומם שכר 15 פועלים בלתי מאורגנים שהגיעו מירושלים והמהומות במושבה חזרו והתעצמו. המושל הבריטי של יפו זימן אליו את בן גוריון ואת חבריו נציגי הוועד הפועל של ההסתדרות, ושלושה מנציגי האיכרים ברחובות, ביניהם את משה סמילנסקי. בפגישה אצל המושל, האיכרים הקריאו תזכיר בשם 90 מחבריהם בו האשימו את הפועלים, כי גירשו ערבים מהמושבה תוך שימוש באלימות המסכנת את השלום בארץ. בן גוריון הופתע לשמע הדברים וראה בתזכיר "מלשינות ארסית נגד הפועלים היהודים". בן גוריון שהיה מזכיר ההסתדרות פתח במערכה ציבורית נגד משה סמילנסקי על שלא הסתייג בפגישה אצל המושל מהדברים הקשים שנאמרו בגנות הפועלים.
באספת עם שיזמו איכרי המושבה רחובות בשאלת העבודה העברית נכחו שני המנהיגים היריבים. סמילנסקי גינה את הפועלים על שביצעו מעשה טרור וגם מתח ביקורת על חבריו האיכרים. ניסיונותיו של בן גוריון לשאת דברים באספה לא צלחו, כי הקהל מנע ממנו לעלות על הבמה. בן גוריון ניצל את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו והחליט לצאת למלחמה נגד מנהיג האיכרים. זה קרה כאשר התכנסה הוועדה החקלאית של ההסתדרות בה חזר בן גוריון והתייחס לתזכיר האיכרים שהוקרא באוזני המושל ביפו. "זה היה כתב מלשינות נגד הפועלים וההסתדרות – הלשנה שכדוגמתה לא ידועה לי בתולדות היישוב… חובה לי להגיד פה בגלוי, האיש הזה מלשין…" כיוון בדבריו אל משה סמילנסקי.
התקשורת געשה, כותרות העיתונים רעשו ומשה סמילנסקי הגיש תביעת דיבה נגד בן גוריון בבית משפט השלום בתל אביב שהתנהל בהרכב של חמישה שופטים. בן גוריון לא ברר את מילותיו בהופיעו בפני השופטים ופתח במתקפה קשה נגד יריבו. הדיונים בבית המשפט נמשכו ימים רבים והנושא לא ירד מסדר היום. בסיכום הדיונים בבית המשפט השופטים קיבלו את טענת בן גוריון, כי התזכיר שהגישו איכרי רחובות היה "כתב מלשינות" אבל לבן גוריון לא הייתה הרשות לקרוא למשה סמילנסקי "מלשין", כי לא הייתה לו יד בדבר. ועל כן חייבו אותו בדין ובכיסוי הוצאות המשפט של יריבו. אלא, שבזה לא תם המאבק על עבודה עברית…
פרשת מקס הורקין
בפברואר 1934 נגמר תוקפו של חוזה בין מועצת פועלי רחובות לבין קבלני הבניין במושבה. בפגישה בין הצדדים על חידוש החוזה סרבו הקבלנים לחתום. לטענתם ההסתדרות לא שמרה על התנאים שסוכמו ודרשו ממנה כי יוכלו לקבל פועלים לעבודות הבנייה מארגוני פועלים אחרים שאינם חברי הסתדרות בשיעור של 25 אחוז. נציגי מועצת הפועלים דרשו מהקבלנים להתחייב ולקבל רק את חבריהם והם מצדם מוכנים לחלוקת עבודה צודקת בין פועלי ההסתדרות לבין פועלי ארגונים אחרים בבניין ובשאר העבודות במושבה. זאת, בתנאי שהמשא ומתן לחלוקה יתנהל ויוסכם בין הפועלים לבין עצמם ול "וועד החקלאי" לא תהיה זכות להתערב.
כפשרה, נציגי מועצת הפועלים הסכימו להיכנס למו"מ בתנאי שהמועצה של המושבה תסכים כי העבודה במושבה תתנהל על יסוד חלוקה צודקת בכל עבודות החקלאות והבניין. כעבור מספר ימים נחתם זיכרון דברים בין מועצת פועלי רחובות לבין הקבלנים.
כאשר באו הקבלנים לחתום על החוזה שניים מחבריהם התנגדו ולא חתמו. נציגי מועצת הפועלים האשימו את "הוועד החקלאי" בהסתה של הקבלנים לא לחתום על החוזה ולכן הכריזו על שביתה. הפועלים עמדו במשמרות שקטות והעבודה שבתה.
למחרת, פנים חדשות נראו במושבה. היו אלה פועלי בית"ר שבאו להפר את השביתה של פועלי ההסתדרות. הם יצאו למקום העבודה ושוב הועמדה משמרת של מועצת פועלי רחובות. המשטרה העמידה שוטרים לשמור את הסדר. בצהרים התנפלו קבוצות של פועלים על מקום הבנייה, והמטירו אבנים על צריף בית"ר הנמצא בקרבת מגרש הבניין. נפצעו אחדים והמשטרה אסרה אנשים אחדים. בשעות הערב הגיעו למקום חברי הנהלת הוועד הלאומי והחלו במשא ומתן עם כל הצדדים, עם הקבלנים, מועצת פועלי רחובות ובית"ר. בשעה חמש בערב בשעת ניהול המו"מ עם פועלי ההסתדרות, התנפלו 150 פועלים שחזרו מהעבודה, על בית אחד החקלאים, יוסף אפל הרוויזיוניסט שבביתו גרים פועלי בית"ר. זרקו אבנים לתוך הבית שברו שמשות, גרמו נזקים לרהיטים, שברו כלי מטבח, והכו את אחותו מכות אנושות. שוטר שהגיע למקום אסר שניים מהמכים, אבל חבריהם התנפלו על השוטר והצליחו לשחרר את העצורים. המושבה כולה הייתה כמרקחה.
בשעת המהומה השקיפו אנשי הנהלת הוועד הלאומי מבעד למרפסת של המועצה המקומית והיו עדי ראייה לכל המחזה. בתום המהומה באה משלחת לראות את מקום המאורע בלוויית יו"ר המועצה יהודה גורודיסקי. יצחק בן צבי מהוועד הלאומי אמר, כי לא ידוע עדיין מי עורר את המהומה. הוועד הלאומי הזמין את חברי הצה"ר ובית"ר לישיבה משותפת בבניין המועצה כדי למצוא דרך להשקטת המצב.
מכיוון שהסכסוך היה בבניינו של מקס הורקין שהיה חבר קואופרטיב התחבורה "דרום יהודה" מועצת הפועלים נקטה באלימות נגדו. אורגנו פועלים שהתנפלו על האוטובוסים של קואופרטיב "דרום יהודה", שברו שמשות ואיימו בצעקות שאם לא יוציאו את מקס הורקין מהקואופרטיב יחריבו אותו.
המהומות נמשכו לסירוגין עד אמצע אפריל 1934. הסכסוך הגיע לסיומו אחרי ששני הקבלנים נענו להסכם שהתגבש במשא ומתן בין הצדדים, וחתמו על החוזה עם מועצת הפועלים ברחובות.
צבי תדמור