ביהח"ר לגזוז של טויבא ואברהם ביאליק
ביתם של טויבא ואברהם ביאליק היה הבית הראשון שנבנה ברחוב ויצמן עוד בטרם נולד הרחוב. מגרשם של טויבא ואברהם ביאליק ניצב ברחוב אחד העם פינת רחוב ויצמן.
בהגיעם למושבה רחובות מלודז' שבפולין, בשנת תרס"ט 1909 טויבא היתה בת 45 ואברהם בן 49. לזוג לא היו ילדים והם בחרו לעלות לארץ ישראל ולהשאיר את המשפחות מאחור. מה הביאם לכאן? האם רוח הציונות? האם הרצון להתחיל בחיים חדשים בארץ הקודש והאמונה, כי מקומם בארץ ישראל? כנראה גם וגם.
ועד המושבה העניק לביאליק רישיון בנייה אחרי שהתחייב כי ישאיר שלושה מטר פנויים ממגרשו, כדי לאפשר יצירת דרך חדשה בגבול הצפוני של המגרש. בינתיים ניתנה לו הרשות להקים גינת פרחים ואילני סרק עד אשר יועבר השטח לטובת הציבור. ב- 1913 סיימו הזוג ביאליק את בניית ביתם בן שני חדרים בשטח של 80 מ"ר. את מטבחם בנו במרפסת ובית הכיסא (השירותים) שכן בחוץ. בנוסף, בנו על מגרשם מבנה קטן העשוי בחלקו מעץ.
ב- 1912 הותקנה ברחובות רשת צינורות. הייתה זו המושבה הראשונה בארץ ישראל שבבתיה זרמו מים. הבית של משפחת ביאליק חובר לרשת צינורות המים של המושבה ב- 1913.
בשנת 1918, ייתכן שאף קודם, ביאליק פתח בית חרושת למשקאות קלים; גזוז וסודה, שהיה הראשון במושבה ואחד הראשונים בארץ.
ד"ר אנטין רופא המושבה עמד על סגולותיו ה"בריאותיות" של המשקה ועל חשיבותה של תעשיית הסודה והגזוז לבריאותם של אנשי המושבה. המעשה שהיה כך היה: בשנת 1918, היה מחסור בחומר סודיום ביקרבונט הנקרא "אלקה זלצר" המשמש בתעשיית הגזוז ומי הסודה העוזר לאנשים הסובלים מכיב כיבה, אולקוס וצרבת. ביאליק ביקש לקנותו ביקב של רחובות ששימש אותם בתעשיית היין. כדי לרכוש את החומר היה על ביאליק לקבל את אישורו של ועד המושבה. לשם כך, נזקק לעזרתו של ד"ר אנטין שהמליץ בפני הוועד, כי יאפשרו לביאליק את רכישתו. וכך כתב במכתבו "…את החולים שאני מבקר בפרט בימים אלה, מוצא אני לנחוץ לצוות להם לקחת יחד עם הרפואות גם את "מיר זלצר", אך מפאת שאין להשיג את זה פה שאלתי לבעל בית תעשיית זו מר ביאליק, מדוע לא ישתדל גם הוא שלא יחסר דבר כזה הנחוץ במושבה? ענה לי שאי אפשר לעשות עכשיו מפאת חוסר בחומר בשביל זה… הנני פונה בזה לכבודכם בבקשה לתת אישור עבור הנ"ל ותגרמו בזה הרבה טובה למושבה" (א' מרחשוון תרע"ט).
ועד המושבה החליט לתת בידי ביאליק מכתב ליקב "…שאם נמצא החומר הדרוש לו לתעשיית הגזוז שימכרו לו, כי דרוש הגזוז לטובת חולי המושבה". ומאז… מספרים הבריות במושבה, נהגו בני המושבה להתמיד בשתיית מי סודה וגזוז.
בשנת 1923 כשמלאו לאברהם 63 שנה, גיל מופלג במונחי אותם ימים, פנה לאשתו טויבא, שעזרה לו בעבודתו בביהח"ר, ושטח בפניה את קשייו. "כוחי כבר אינו במותני, והעבודה הולכת ורבה ודרושה לי עזרה בניהול ביהח"ר. מוטלת עלי עבודה רבה ובתחומים רבים: הכנת מים רכים לתעשיית הגזוז, החזקת המכונות והפעלתן, הכנת מגוון התמציות בטעמים שונים, מילוי הבקבוקים, העמסה ופריקה של הסחורה על העגלה, ושיווק המשקאות וחלוקתם. בנוסף לכל אלה, ניהול החשבונות והכספים".
שמעה טויבא את דברי בעלה האהוב ואמרה: "אולי אבקש את אחותי הגרה בפולין כי תשלח אלינו את אחד מילדיה הבוגרים שיבוא לרחובות ויעזור לך בעבודתך?". שמע אברהם וענה " רעיון טוב, מדוע אפוא לא תיסעי לאחותך ותדברי אל ליבה" נסעה טויבא לאחותה פייגה וישליצקי הגרה בלודז' שבפולין וביקשה אותה, כי תשלח להם לעזרה את בנה יוסף שזה עתה מלאו לו 19 שנים. ועוד הוסיפה "הרי יודעת את, כי זוג ערירי אנחנו וילדים אין לנו, והבן שיבוא לעזרתנו, ברבות הימים, יירש אותנו". פייגה, נענתה לבקשת אחותה טויבא, לא לפני ששאלה את בנה יוסף האם ברצונו לעלות לא"י. הבן שהיה חבר בתנועת ה"חלוץ" שמח על ההזדמנות לעזוב את בית הוריו ולעלות עם חבריו לא"י, השיב בחיוב. אביו של יוסף, שהיה בעל ערכים ציוניים, ואף תרם כספים לתמיכה בחלוצים העולים לארץ ישראל, ראה זאת בעין יפה. וכך, בשנת 1923 עלה הבן ארצה ונימנה עם קבוצת החלוצים שסללו את כביש תל אביב- הרצליה. שנה מאוחר יותר הגיע יוסף לרחובות וסייע בידי דודתו טויבא ובעלה אברהם בעבודה בביהח"ר.
לאחר פטירתו של אברהם ב- 1926 טויבא פרשה מעבודתה בביהח"ר ונהנתה מתמיכתו של יוסף אחיינה. יוסף היה חסר אמצעים, אך פעל בנחישות רבה. בעמל רב ובשל חריצותו התגבר על משברים שפקדו את בית-החרושת. עם עגלה וסוסה הוביל את המשקאות ללקוחותיו במושבה. בתוך כך הצליח לחסוך קצת כסף וקנה סרטיפיקטים לאימו שהתאלמנה, לאחותו ולשני אחיו והביאם ארצה. במרץ 1934 הם עלו לארץ. מאז, גרו שתי האחיות טויבא ופייגה תחת קורת גג אחת. יוסף המשיך לדאוג לכל מחסורה של דודתו עד ליום פטירתה ב- 1938. שני אחיו הגדולים וחמש אחיותיו, שארבע מהן היו נשואות, נשארו בפולין ולא שרדו את השואה. ב- 1939 יוסף נישא לדינה לבית אהרונוביץ, ואחרי שנה נולד בנם הבכור יעקב.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר השתנה לטובה המצב הכלכלי הרחיב יוסף את מבנה בית החרושת והגדיל את כושר ייצורו. הוא רכש ציוד, גייס עובדים ורכש משאית לחלוקת תוצרתו ללקוחות מאשקלון בדרום, יבנה במערב, רמלה במזרח ובית דגן בצפון. תוצרת ביח"ר כללה משקאות מוגזים: גזוז, סודה וסיידר ששווקו בבקבוקי זכוכית. מכלי הסודה נקראו 'סיפונים'.
סיפרו במושבה, כי במלחמת העצמאות הטילו מטוסי הספיטפייר של חיל האוויר הישראלי סיפונים מביהח"ר של יוסף על משטרת עיראק סווידאן ובשל הרעש החזק של קול הנפץ וגורם ההפתעה רותקו המצרים למקומם לזמן קצר כאשר נעשו ניסיונות הפריצה לכבוש את המשטרה.
באמצע שנות ה- 50 פקדו את הענף משברים קשים. תקופת הצנע מחד וכניסת מתחרה גדול לענף מאידך. כתוצאה מכך חברו יחדיו שלושה יצרני המשקאות הקלים ברחובות וניסו להתמודד ביחד בכוחות לא שווים מול חברת טמפו שהקימה מפעל גדול לגזוז וסודה ובית חרושת לייצור בקבוקי זכוכית בעיצוב מיוחד בירוחם. הבקבוק היווה מרכיב חשוב בעלויות הייצור והתחרות הלכה וקשתה. בתחילת שנות ה-60 התפרקה השותפות. יוסף חזר לנהל את ביהח"ר בגפו ובשל צבירת חובות והפסדים נאלץ לסוגרו ב- 1968. משפחתו, בניו יעקב וצבי תדמור ואחותם סימה רביד גדלו ברחובות.
צבי תדמור